מעצר עד תום ההליכים הפליליים הנו מעצר שמבוקש על ידי התביעה לאחר הגשת כתב אישום בעניינו של חשוד בביצוע עבירה פלילית. זאת בשל התקיימות אחד מעילות המעצר: חשש של התביעה כי שחרור של הנאשם עלולה להוביל לשיבוש ההליכים – שיבוש עדויות והשפעה על עדים, העלמת ראיות או רכוש או התחמקות מהליכי משפט. לחילופין, תוכל התביעה לטעון לכך ששחרור הנאשם עלולה להוות איום על שלום הציבור / בטחון המדינה או אדם מסוים.
באם התביעה מחליטה להגיש בקשה זו, נפתח בבית המשפט הליך הקרוי "מ"ת", בו יתנהלו ההליכים שקשורים לבקשה למעצר עד תום ההליכים, כפי שיפורט להלן.
בהמשך לכך, רשאי בית המשפט בפניו הוגש כתב האישום להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים הפליליים כנגדו (ס' 21 לחוק המעצרים). יש לציין כי בשונה מהליך "מעצר הימים", המדובר בהחלטת מעצר שתימשך בד"כ עד למתן פסק דין ואין צורך לחדש צו זה.
עם זאת, קיימות מספר מגבלות הנוגעות לסוג מעצר זה. כך לדוגמה, באם ההליך הפלילי לא מתחיל בתוך 30 ימים מיום הגשת כתב האישום, ישוחרר הנאשם בערובה או שלא בערובה.
כמו כן, מוגבלת תקופת המעצר ל- 9 חודשים, ואם במסגרת זמן זה לא ניתנה הכרעת דין בעניינו, הרי שיש לשחרר אותו בערובה או שלא בערובה (סעיפים 60 ו-61 לחוק המעצרים). עם זאת, שופט בית המשפט העליון רשאי להאריך תקופת מעצר זו לתקופה של 90 ימים בכל פעם (סעיף 62 לחוק המעצרים).
כפי שניתן לראות, מעצר עד תום ההליכים מהווה פגיעה גדולה בחירותו של אדם, עוד בטרם הוכחה אשמתו. על כן, נקבעו בחוק מספר תנאים מצטברים (כלומר, כולם צריכים להתקיים) על מנת שבית המשפט יוכל להורות על מעצר עד תום ההליכים.